תלונת שווא במשטרה – עילה לתביעת דיבה

התובע טוען כי הנתבעת הגישה נגדו תלונת שווא בה טענה כי התובע ביצע בה מעשים מגונים בכוח. בגין תלונה זו נעצר התובע למשך ארבעה ימים, שמו פורסם בכלי התקשורת והוא הושם ללעג בפני משפחתו וקרוביו. לאחר מספר ימים ובחינה מחודשת של גרסת הנתבעת, התברר כי תלונתה הינה תלונת סרק וכי לבסוף הודתה הנתבעת כי בדתה את הדברים מליבה.

התובע טוען כי מעשי הנתבעת מהווים לשון הרע וכן כי תלונת השווא שלה עולה לכדי עוולת הנגישה (ס' 60 לפקודת הנזיקין).

הנתבעת, מצידה, טוענת כי אמנם בדתה את התלונה, אך עשתה זאת כדי להפסיק הטרדות טלפוניות מאיימות מצד התובע, אשר גרמו לה לחשוש לחייה.

נקבע

1. בית המשפט קובע כי הנתבעת לא הוכיחה את טענותיה.

2. בית המשפט קובע כי הנתבעת, בתלונתה, גרמה למעצר שווא שהינו משפיל ומבזה את העצור ואת בני משפחתו.

3. כמו כן, בית המשפט מציין כי פרסום שמו של התובע, כחשוד, עלול להשפילו בעיני הבריות ולעשותו מטרה לבוז או ללעג וכן עלול הדבר לבזותו. בדרך כלל אין חשיבות לכוונת המפרסם ולכן אין משמעות לכך שהנתבעת לא התכוונה להשפיל את התובע בעיני הבריות או לבזותו או לפגוע בו.

4. ביהמ"ש מציין כי המוסר תלונה למשטרה, אפילו על-יסוד חשד בלבד, ללא בדיקה סבירה או תוך ביצוע בדיקה רשלנית, אחראי בנזיקין לנזק שגרם כתוצאה מהגשת התלונה. מכאן שבמקרה בו המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, ודאי שאין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו.

5. בית המשפט מציין כי הנתבעת פעלה שלא בתום לב כשהגישה את תלונתה במשטרה, היא ידעה כי תלונתה היא תלונת כזב, וכאדם סביר מן היישוב, היה עליה לדעת את ההשלכות של תלונה זו.

6. בית המשפט קובע כי אין לקבל את התביעה בגין עוולת הנגישה.

7. בית המשפט מציין כי לתובע נגרם נזק בגין שלילת חירותו מעצרו למשך 4 ימים, הגשת התלונה הכוזבת, מעצר שווא ופרסום מעצרו בקרב מכרי הנתבעת. לכן, בית המשפט קובע כי הנתבעת תשלם לתובע את מלוא סכום התביעה בסך 100,000 ₪.

זו תמצית העובדות ותוצאות המשפט. חשוב ומעניין להתייחס ולהציג את פסקי הדין כפי שהציגה אותם כבוד השופטת כמעשה אומן.סבורני שניתן לראות מפסק הדין הזה את חשיבותה של "הלכת ריימר" כפי שנכתבה על ידי כבוד הנשיא בית המשפט העליון דאז אהרון ברק ואת שילוב כלל הפסיקות השונות אשר הביאו את כבוד השופטת להטיל על המתבעת את כל סכום הפיצויים שדרש התובע במשפט האזרחי.

הזכות לשם טוב

בע"א 4534/02 – רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' . פ"ד נח(3), 558, עמ' 564-565. (להלן: "פרשת שוקן"), קבע השופט ברק: "הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב מזה וזכות היסוד לחופש הביטוי מזה…שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם (פרשת אמר). על הזכות לשם טוב כבר נאמר: "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר…

אכן הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם… נקבע בעבר כי גם ביטוי שיש בו לשון הרע הוא ביטוי החוסה תחת כנפי זכות היסוד לחופש הביטוי, אולם, ההגנה שניתנת לביטוי חייבת להתחשב בערכים נוספים, ומשתנה בהתאם לנסיבות המקרה ולאופיו של הביטוי … בדיני לשון הרע, מתנגשות למעשה שתי זכויות יסוד אלה. שתי הזכויות אינן מוחלטות, ונדרש איזון חוקתי (אופקי) ביניהן . ראשיתו של איזון זה נקבע בחוק איסור לשון הרע."

"הגוזל את רכושי עשוי לפצות אותי בממון. הגוזל את שמי הטוב גוזל את טעם קיומי. שמו הטוב של אדם קובע את התייחסותו שלו לעצמו ואת ההתייחסות של חבריו אליו. הוא קובע את יחסה של החברה אליו. הנכס היחיד שיש לרבים – בין המכהנים ברשויות השלטון ובין הפועלים במגזר הפרטי – הוא שמם הטוב. הוא יקר להם כחייהם". (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור פ"ד נג(3) 817).

"אכן, המשטר הדמוקרטי המגן על החירות של כל אחד מיחידו רשאי וצריך להגן לא רק על גופו של הפרט, אלא גם על נפשו ושמו הטוב. בישראל נגזרת ננגנה על השם הטוב גם מההגנה על כבוד האדם…כן ניתן לעגן לעיתים את ההגנה על השם הטוב בזכות לפרטיות. שכן פרסום שיש בו לשון הרע פוגע לא פעם בפרטיותו של הנפגע ובצנעת חייו" (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף פ"ד נה (5) 510).

לשון הרע

25. 25. סעיף 1 לחוק לשון הרע מגדיר מהו הדבר שפרסומו עלול להיחשב לשון הרע.

1. "לשון הרע מהי

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

1) 1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

2) 2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

3) 3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

4) 4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינוי או נטייתו המינית;

בסעיף זה, "אדם" – יחיד או תאגיד."

בפרשת שוקן נקבע: "סעיף זה עוסק במישור האחריות. ההגדרה הקבועה בחוק הינה הגדרה רחבה… יש לברר האם הביטוי הינו משפיל, פוגע או מבזה, וזאת בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר … ההגדרה מורכבת מארבע חלופות. החלופה הראשונה מהווה סעיף סל, אשר "מתארת את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות"… שלוש החלופות הנותרות מתייחסות למקרים קונקרטיים יותר. ודוק: די בכך שהפרסום עלול היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק בכדי לבסס אחריות בגין עוולת לשון הרע…

לצד איסור זה, קבועות הגנות בחוק. החוק מבחין בין הגנות מוחלטות לבין הגנות המותנות בתום ליבו של המפרסם (סעיף 15)… ההגנות השונות מגינות על אינטרסים שונים. כל הגנה היא תוצר של נקודת איזון נפרדת.

ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים. בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, עמ' 109)בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו 2 לחוק …

בשלב שלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע, והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות". כך, האיזון שולט על קביעת הגדרת הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים.

המבחן אשר יקבע אם המכתב מהווה לשון הרע הינו אובייקטיבי. דהיינו, לא קובע מה חושב הנתבע, אלא כיצד עלולה החברה לקבל את הפרסום"

הוספת מאמר לאתר?

חברה לקידום אתרים חברה לקידום אתרים